לפני כמה ימים סיפר לי חבר שנסע פעם לאושוויץ, שמה ששבר אותו, זה כמה יפה ,כמה ירוק, כמה שקט… כאילו, מי יכול לדמין ששם זה קרה, בתוך היופי הזה

פנינו לכביש 232

מי יכול לדמיין שעל הכביש הזה, זה קרה,

שזה הכביש שמוביל לגיהנום

בכניסה לניר עוז הכל ניראה כמו גן עדן .

יפה, ירוק, שקט

עצי דקל, פרחים, בתים קטנים וחמודים כמו בגלויה.

הלכנו על השבילים כאילו אגדת ילדים

מי יכול לדמין שפה היה פוגרום

כמו התכווצות, סריטה בתקליט ישן,

הסימן הראשון שמשהו משובש, הוא כתב סתרים בספריי צבע על הקירות, ליד כל דלת, ליד כל מזוזה, צופן שמספר מה חוללו שליחי השטן

בימים שאחרי ה7 יחידות שונות של צה'ל טיהרו בית בית וסימנו ליד הדלתות שאין מטען, כמה גופות מצאו ואם זק'א אסף את כל החלקים

שמאל 074, b238 , 22-10

יחצ'א פ-א I̶I̶I̶

ספ נקי ⦻ 30 . 103,

עדות כתובה בגדול על הקיר,

שהיה אפשר לראות מרחוק ,

שהיה קל לזהות, לייעל את המשימה הנוראית והאין סופית של מי שהיה צריך לאסוף, לתעד, לתחקר את הזירה הנמתחת משדרות ועד כרם שלום

ומתוך הפסטורליות, בית שבור, כאילו משהו דחף את הקירות החוצה מבפנים.

בית שרוף בין העצים והפרחים

פייח שחור מחוץ לחלון, סימן של אש שבערה עד שהכל נמס.

אופניים, צעצועים חרוכים

והשביל החמוד נהיה לרצף של משרפות

עומדים שנה וחצי אחר כך, כאילו זה קרה אתמול.

ובקצה של השביל הבית של עודד ויוכבד

זה בית של קיבוץ, קטן שני חדרים, מפלס אחד,

בית שאין לו חלונות, דלת, שקע, כסא, מדף, ספר, ארון, תמונות, בגדים,

בית שאין לו כלום… שרוף, שחור, מלא עפר ושלוליות פלסטיק

קופסה שחורה

זיכרון של שבת שחורה אחת באוקטובר

בסלון נשאר השלד מברזל של הפסנתר… המיתרים מזכירים שפעם עודד ישב עם הנכדים ולימד אותם לנגן, שר איתם את נורית גלרון.

על הריצפה איפה שהיה מטבח, איפה שהיו בישולים, ארוחות, כוס יין לחיים… הדבר היחיד ששרד את התופת: סט צלחות, סט לבן שאולי קיבלו מההורים .

סט עדין, אציל בתוך המוות

הצלחות שיזהר, עמרי, ארנון, שרון אכלו בהם והסתכלו דרך החלון

מהחלון רואים את הגדר, ומאחורי הגדר… עזה .

פה, ממש פה

אני כמעט יכול לגעת בהם, כמה מאות מטרים מכאן מתחת לאדמה, …אני שנה וחצי אחר כך והם שם, עדין באותה שבת שרופה

בבית קברות יוכבד ישבה

מולה קופסה מכוסה בבד שחור עם סמל המדינה,

המדינה שלא הייתה

מסביב כולם עומדים

חיילים, שוטרים, חברים, הקיבוץ והמשפחה

אנשים, מלא אנשים עם פרחים

עומדים בשקט

שקט

הכטב'ם הצבאי מרחף מעלינו

צרור יריות בחאן יונס

נציגת פיקוד העורף דיקלמה

-אם תישמע אזעקה לשכב על הריצפה ולהמתין להוראות הביטחון

להמתין להוראות הביטחון שלא באו

אחות של עודד שקוראת לו עו- דד סיפרה על איך הוא היה תמיד נותן לה מדמי הכיס שלו, כאילו היא רואה אותו כאילו רק אתמול היו בני 10

-בשביעי הוא לא פחד , הוא אמר לי בטלפון: 10 דק, רבע שעה והצבא יהיה כאן… אחר כך הוא כבר לא ענה

חבר של עודד מהקיבוץ סיכם בקול רועד

-בשישי הינו 4 מבני הגרעין :זלמן, קופר, עודד… נחטפו, נרצחו… נשארתי לבד

הילדים של עודד עלו

ואחר כך הנכדים

-זוכר סבא שבגיל 8 אומרת לי שאני מספיק גדול לעבוד עם ג'יקסו…כל עוד אני זהיר?

-זוכר סבא שהיתה נוחר כל כך חזק בסלון, עד שהיית מעיר את עצמך ?

הקהל צחק

ונשכו שפתיים

שגרירים של אנגליה וגרמניה ופולין עלו

נשיא המדינה ביקש סליחה

-אני מבקש ממך סליחה

-סליחה שמדינת ישראל לא הגנה עליך

-אני מבקש גם מכם, מכולם

בקהל לא צעקו בוז, לא שאלו

-איפה הייתם, איך נתתם לזה לקרוא, למה אתם עדין פה ? למה הם עדיין שם ?

נעלו את הלסת

ההוא שכל הזמן שולף מעל במות תמונות חטופים, זה שאומר ״חטופנו״ … בכלל לא בא

פחד… לא מהשטן מעבר לגדר

פחד מהמבט של הקהל

בומים רחוקים ברצועה

יוכבד קמה

-מוזר לי, בלתי נתפס שאני מספידה אותך

-אני רוצה להודות לך על מסע החיים…

הקמנו משפחה לתפארת, אני רואה אותך בנכדים, בילדים

-גידלנו ילדים וקקטוסים

-חטיפתנו ומותך מערערים אותי… נלחמו כל השנים למען אנשים, וחטפנו מכה קשה ממי שעזרנו להם בצד השני

-אני המומה…

-בכל לילה שאני הולכת לישון, אתה במחשבותי, ובבוקר אתה חסר לי יקירי

-בחלומי אמרת לי שאתה שולח לי שיר… אני יודעת היום שזה היה ביום האחרון שלך

קיבוצניקים לא בוכים. הם עומדים זקופים, בשקט, בכאב, בכאס, בסבל

יזהר, הבן של עודד עלה

-סליחה אבא שלא הייתי בישבילך בשביעי

-סליחה שמתת מוות בעינויים… שהבית שלך נשרף

-סליחה שאני קובר אותך… כמה עצמות פה והלב, הנשמה שלך עוד בעזה

-סליחה לחיים המתים, למתים החיים, שעונו ונרצחו במ'מדים ונימצאים פה איתך מתחת לאדמה

קיבוצניקים לא בוכים

אני בכיתי

נורית גלרון התקרבה למקרופון

-כי האדם הוא עץ השדה

הסאונד היה חזק מדי, והיא שרה, זעקה, צרודה,

בקול מותש היא סיימה

-קברו אותי בחלקה של עפר, ומר לי בפה

ולקחו את הארון לקבר

חזרנו דרך הבתים השרופים

באוטו חשבתי

מחר שירי, וכפיר ואריאל

אחר כך שלומה, איציק, אוהד, צחי…

—-

בתמונה : שלד הפסנטר של עודד