128
אבא
דניאל אדרי, אבא שלי, נפטר אתמול בלילה.
הלוויה תתקיים ביום ראשון בשעה 12:30 בבית העלמין שיכון ותיקים, נתניה.
השבעה תתקיים ביום ראשון לאחר הלוויה בשעות 17 עד 19
ובימים שני עד חמישי בין השעות 16:00 עד 19:00, ברחוב אליהו ספיר 14, תל אביב.
—
פריז, 1980, Place de l'Opéra
– אבא, חכה לי, אתה הולך יותר מדי מהר
– אני מחכה
– אתה לא מחכה… אני לא מצליח ל…
– בוא כבר, החנות עוד שנייה נסגרת
– אני לא רוצה את הנעליים האלה
– זה נעלי עור, נורא יפות… זה הכי טוב שיש בכל פריז
– אני רוצה נייק
– אני קונה לך נעלי עור…
והוא הגביר את הקצב.
אני אחריו, מזהה אותו מרחוק לפי התיק צד, בין ההמון ביום גשום בפריז.
– אבא, חכה!
הוא תמיד הלך מהר, קפץ ראשון.
ב־73 לקחנו אותו, אני וסבא מריו, לשארל דה גול.
בישראל פרצה מלחמה, והוא החליט שהוא בא. נפרדתי ממנו בשער של הדרכונים…
זה אולי הזיכרון הראשון שיש לי ממנו.
אני אומר לו שלום, והוא יוצא למלחמה.
באותו יום הטיסה שלו לתל אביב התבטלה. הוא פגש בטרמינל צוות של טייסים מדבלין שסיפרו לו שהמטוסים האמריקאיים עם התחמושת עושים עצירה באירלנד, והם יקפיצו אותו לשם… ושם תשאל.
והוא באמת טס לאירלנד, ומשם עלה על הרקולס אמריקאי ונחת בישראל עם פצצות ופגזים. עלה לצפון, וירד לדרום. הוא ואריק שרון, והחווה הסינית, והארמייה השלישית של נאצר. ואחרי כמה חודשים הוא חזר – ולא דיבר.
1984, פורום דה האל, פריז
– אבא, חכה, אתה רץ
– מחכים לי לעבודה
– כן, אבל אני לא מצליח עם כל ארגז הכלים, והצינורות, אתה לא…
– בוא כבר!
ואני רואה את הגב שלו מרחוק, הולך לי לאיבוד בין כל האנשים בקניון הענק. והתחושה הזאת של… מה אני אעשה אם אני לא מוצא אותו… אוף… חכה! ופתאום אני רואה יד מורמת עם מפתח שוודי, דגל שאומר: הנה אני, אבא שלך.
חורף. אני וקארין, בני 11 ו־9, נסענו איתו לסקי ביער השחור בגבול גרמניה.
זה לא היה טיול מסעדות… בבוקר עוצרים בסופר, עושים סנדוויצ'ים לכל היום ואוכלים על המסלולים.
במכולת, הוא ניסה להסביר למוכרת הגרמנייה שהוא רוצה פסטרמה עוף.
והיא לא הבינה עוף.
– ביף? היא שאלה
– נו נו… nan niet, poulet, עוף
– אה… שינקן?
– נו, נו… nan…
ואז הוא פתח בחיכוי קולות של חזיר… חחח… בקול רם, תוך כדי שהוא אומר:
– נו נו, no pork! חחח, חחח, נו…
אני וקארין חיפשנו מקום לקבור את עצמנו. הגרמנים בסופר הסתכלו עלינו בבוז מעורב באיכס.
וכאילו כלום, הוא התחיל התחיל לעשות קולות של תרנגול, ותנועות של עוף שחוט, ככה הולך ושוב מול הדוכן של הבשרים.
המוכרת הסמיקה מבושה.
אני וקארין הפכנו לשלוליות.
בדרך לאוטו, עם הפסטרמה ביד הוא אמר
– שיו, הגרמנים, כאלה קבוצים.
יצא לי פוק מרוב אי נוחות.
באותו יום סיימנו מוקדם את הסקי, בחזור באוטו הוא זרק
– אם כבר אנחנו פה, אולי נקפוץ לשטרוטהוף. – מה זה, אבא? שאלתי
– מחנה השמדה נאצי.
– אה…
ואני וקארין עמדנו מול שולחן, בתוך אחד החדרים של מוזיאון המחנה.
– אתם רואים? זה השולחן שעליו עשו ניסויים על יהודים.
– מה זה ניסויים? שאלתי.
והוא הסביר לנו
בכלל, הוא כל הזמן הסביר דברים. וסיפר סיפורים. וסיפר אותם שוב. קראנו לו "היגינס", על שם דמות מהסדרה האמריקאית "מגנום".
לפני שנתיים, כשהוא עוד הלך, אחרי שהראש הלך מהדמנציה, יצאנו לטיול בשכונה.
– אבא, לך לאט, אתה תיפול
– בוא, אני אומר לך, יש לי לקוח
– אבא, אנחנו בנתניה. אין לך לקוח. לך לאט
– אתה תמיד כזה איטי… בוא, בוא, אני לא רוצה שיבטלו לי את העבודה
אתמול בבית החולים הוא נשם חזק, והרופאה אמרה שזה כנראה הסוף.
פעם ראיתי סדרה, משהו עם אינדיאנים, ומישהו הסביר מה כדאי להגיד לבן אדם כשזה הסוף.
נזכרתי אתמול בסדרה, החזקתי לו את היד ואמרתי
– אבא, אני אוהב אותך.
אני סולח לך על הכול.
אני שולח אותך בלב שלם, היית אבא טוב, איש טוב, את שלך עשית
אל תחכה,
לך
לך לעולם הבא.
והוא הלך.
