126
מתן
עצב, כעס, חוסר אונים
3:13 שוכב במיטה, לא נרדם.
מטוס קרב עובר, מנוע הסילון מתערבב עם הזמזום של הקטב"ם הצה"לי.
600 לילות שהוא טס מעליי, רעש רקע, כמו שצפצופי המכשירים בחדר בבית החולים מזכירים לך שאתה לא בבית, שהסכנה לא עברה.
לא חזרנו מהנובה, מניר עוז, מג'בליה… עדיין רצים בחולות של רעים.
זה הרגיל, הנורמלי, היומיומי.
המתח הוא נקודת האפס.
לא זוכר איך היה קודם.
היה קודם?
אולי זה כל הזמן היה ככה, רק על אש קטנה… ועכשיו כשהמים רותחים
– אני נחנק. נשרף.
מסתובב, מושך ת'שמיכה, דוחף ת'שמיכה. חם לי. אני ישן עם חולצה ומכנס קצר.
פעם ישנתי רק בתחתונים.
פעם, אחרי הצבא, לפני המלחמה.
ליד המיטה תיק קטן עם המשקפיים, האוזניות והמפתחות.
עד לא מזמן כל רעש של אופנוע, קורקינט, שכן שורק, הזכירו לי את התחלת ההזעקה. במאית שנייה, מיני בהלה, טעימת אדרנלין, פטי-פור של הסיוט.
עכשיו הצליל הראשון של הסירנה עולה לי בלי שום טריגר, ככה כאילו דז'ה וו.
ולוקח לי שנייה לגלות שזה פאנטום, שזה לא באמת, שזה אני ממציא.
בחודש האחרון יש גם את ההתרעה המוקדמת – צליל קטן שאומר "עוד 2–3 דקות תבוא האזעקה".
האזעקה לאזעקה
אז אני קם, לוקח את התיק, מעיר את הילדים, שם נעליים ומחכה. מחכה.
וכשזה סוף סוף בא… אני נרגע.
כמו מכתב דחייה שאתה מחכה לו בדואר, ומחכה, ופותח את המעטפה… וקורא את המשפט הראשון שמתחיל ב "מצטערים, אבל…" וזה משחרר, כי לפחות נגמר המתח של הלחכות.
לפני כמה ימים התיישבתי בשירותים.
אני עם המכנסיים למטה, הטלפון ביד… ובא הצליל של פיקוד העורף: "In the next few minutes alerts are expected in your area" התלבטתי אם ללחוץ ולהוציא הכול לפני… כמו בטירונות, כשהייתי מחרבן בשתי דקות.
אבל משכתי חזרה פנימה, סגרתי את המכנסיים, שמתי נעליים, לקחתי את התיק עם המשקפיים והמפתחות… וחיכיתי ליד הדלת שיבוא הצליל.
2 דקות.
3 דקות.
5 דקות.
כלום.
בוויינט כתבו שהיה יירוט באזור ירושלים. חזרתי לשירותים.
וכלום לא יצא.
– רוני, תכבה את הטלפון, האור מעיר אותי, 2 בלילה
– שלוש וחצי.
– תכבה כבר, לך לישון !
אני עומד בחושך במרפסת.
בומים רחוקים.
600 לילות.
לא רחוק מפה, פחות מ-100 ק"מ ממני, ישן מתן צנגאוקר.
או שגם הוא ער, או שהוא בכלל לא יודע שלילה עכשיו.
כמה זמן זה 600 לילות שאתה בשבי? שאתה רעב ולבד ופצוע מתחת לאדמה…
כל שעה כאילו יום. אז כל יום זה חודש.
600 יום… כאילו 50 שנה.
קראתי שמירי רגב הייתה 43 יום בחו"ל מאז ה7 באוקטובר… ובחו"ל הזמן רץ.
מה זה 43 יום? עד שאתה מתרגל, כבר יום חמישי וחוזרים הביתה.
שבוע כאילו יומיים. 43 יום, כאילו שבועיים.
הוא 50 שנה. היא שבועיים.
והיא אחראית להחזיר אותו.
600 יום, ועדיין נוזל הדם מהמיגונית בכביש 232, מהטנדר הלבן בבית חנון, מהבתים בנחל עוז, בארי…
600 יום, 858 חיילים מתים.
600 יום, 68 סופי שבוע שאמא של מתן צורחת על הגשר מול הקריה: "עכשיו!"
וכל שבוע, 600 אברכים מול הבקו"ם, בגיבוי הממשלה, צורחים גם הם
-נמות ולא נתגייס
אותה ממשלה שמעלה לעצמה את המשכורת בזמן שהיא חותמת על צווי 8.
כל אחד 53,000 ש"ח לחודש.
לפחות מיקי זוהר עושה משהו עם הכסף ויוצא לתחקיר משלו
השבוע הוא גילה לנו מי אחראי לאסון הנורא… משפחת קוץ, משפחת ביבס, הגופות השרופות בתוך הבתים של עצמם, החטופים,1,195 לוויות… "זה 100% עם ישראל אשם."
ככה הוא אמר.
מאז ה7 באוקטובר הוא קיבל מאותו עם, 20 משכורות
1,060,000 ש"ח.
– רוני, למה אתה עומד בחושך?
– אני חושב.
– על מה אתה חושב?
– סתם.
– בוא לישון כבר.
בצהריים פגשתי חבר שלא ראיתי הרבה זמן.
– איך אתה? הוא שאל.
חשבתי לענות
– אני מפורק, מרוקן, עצוב כל הזמן, לא ישן, לא מצליח לצאת מהמיטה, הולך כמו זומבי ברחוב, סתם בוכה לפעמים… סתם. מתיש את עצמי על המגרש כדורסל עד שהגוף כואב, צועק, נשבר, העיקר לא לחשוב…
במקום זה עניתי
– חיי את החלום
הוא צחק.
– טוב לראות אותך.
– גם אותך.
הוא הלך.
כמו זומבי.
4:30, קם לשירותים, עובר ליד המקרר ,
מתן מסתכל עלי
-מתי זה נגמר
הוא שואל
-50 שנה זה מלא זמן
יושב על האסלה
בויינט כתוב שמחר טראמפ יציל אותם,
יציל אותנו
לוחץ
לא יוצא כלום
סוגר את הטלפון
חוזר למיטה
– אתה ישן?
–כן
